מדי פעם צצה ועולה מחדש אותה סוגיה, שרבים יודעים להעניק לה כותרת, אבל מעטים מבינים באמת את מקורה, את פשרה ומשמעויותיה: "קול באישה - ערווה". השבוע שרה מקהלת הכנסת את ההמנון הלאומי במליאה, ואולם הנשים הודרו ממנה. ההסבר הפשוט והאמיתי: יש חברי כנסת, שאינם מאזינים לזמרת נשים. אין לי שום בעיה עם זה. אלה - זכותם להשמיע, אלה - זכותם לא לשמוע. בכלל, עד כמה שזכור לי, חלק מן הח"כים החרדים, או אולי כולם, ממילא לא נוהגים לשיר את מילות "התקווה". גם היא עבורם סוג של ערווה.
אני גאה להציג ולייצג לא רק עמדה אחרת, אלא גם מעשה: לאט לאט, וכמעט מבלי שנשים לב, הולכת ומתגבשת בשנתיים האחרונות, דווקא ביוזמה של "אמונה" כתנועת נשים דתיות, מסורת של מופעי זמר וחזנות נשית. זה החל לפני כשנתיים ביום האשה הבינ"ל, עבר לפסטיבל הכלייזמרים בצפת, ומאז שנודעה ההצלחה, מעיין השירה הזה רק נובע עוד ומתגבר. ההפקות המוסיקליות החדשות נולדו מתוך השיג והשיח המתמשך בין החברה וההלכה, מתוך אמונה במעורבותן הגדלה והולכת של נשים דתיות בעולם הזמר, הפיוט והתפילה. צריך לזכור שהשירים, הפזמונים, הזמירות והתפילות - הם כולם ראי התקופה והד לנפשו של האדם, שכתב, הלחין, עיבד או שר אותם והם, למעשה, פס הקול של חיינו.
המופעים האחרונים, למשל, הפגישו לחנים מבית היוצר של משפחת החזנים לבית מלבסקי עם לחניהם של יאיר רוזנבלום ונעמי שמר, של המלחינים החסידיים יוסי גרין וישי לפידות עם אחינועם ניני ואריאל זילבר, וגם פיוטים של יהודי איראן עם דיוואן תימני. כל הטקסטים נקיים ומכובדים וידועים: מן המקורות, מסידור התפילה, מן החפץ חיים ומשל ר' שלום שבזי ור' אברהם אבן-עזרא ואחרים. לענ"ד אין כמו נשים היכולות לבצע בעדינות, ברוך, ומתוך עוצמה פנימית של אם עבריה, למשל את "הבן יקיר לי". ומי שלא רוצה להקשיב - זכותו.
כדאי שנלמד מן ההיסטוריה הקצרה שלנו: בשנות השבעים חוללו צעירי המפד"ל מהפכה חברתית, חינוכית ופוליטית שפעלה את פעולתה לא רק בתוך המפד"ל, אלא השפיעה על המדינה כולה; על סוגיות מרכזיות בתחום ההתיישבותי והדתי, על יחסי דתיים - חילוניים, על הקצונה בצה"ל ועוד. היא זכתה לכינוי "מהפכת הכיפות הסרוגות" ותוצאותיה ניכרים גם היום. בשנים האחרונות אני חשה יותר ויותר- נכון יותר לומר: יודעת - שמתחת לאפנו ממש מתחוללת מהפכה לא פחות משמעותית: "מהפכת דור סורגות הכיפה". מדובר בגל חדש של נשים דתיות ציוניות, בחלקן הגדול חברות "אמונה". אז הן למדו עדיין בתיכונים דתיים ובאולפנות ובילו את זמנן בסריגת כיפות לחבר'ה ב"בני עקיבא". היום הן סבתות צעירות. הן ובנותיהן משכילות, בעלות מקצועות חופשיים או נשות קריירה אקדמית, בעלות עמקות תורנית וגם מודעות פמיניסטית, ואין בכך שום סתירה. חלקן מרצות באוניברסיטה, רבות - משפטניות, כלכלניות, רופאות ונשות עסקים. הן שרתו בצה"ל או בשרות הלאומי. היום, אחרי שהמשפחה גדלה והגוזלים עזבו את הקן, הן עצמן פורשות כנפיים ומרחיבות דעתן בתחומים נוספים ובעבודות התנדבות. הן דעתניות, הן לומדות תורה, הן טוענות רבניות. הן לא מאיימות בשום אופן על המסגרת התורנית-ההלכתית המקובלת.
יש להניח כי כמו שאז היו לא מעט תחומים שעוררו התנגדות גדולה בציבור הדתי והחרדי - למשל: הזכות לבחור ולהיבחר, שיתוף נשים במועצות דתיות, הופעת טוענות רבניות בבתי הדין וכיו"ב - והיום כל אלה הם בגדר הנורמה המקובלת, כך יקרה גם בנושא החיבור התורני באמצעות שירה.
הפסוק הנודע במשלי "אשת חיל מי ימצא"- איננו מתייחס רק לאישה החכמה, בעלת המידות הטובות, יושבת הבית וגומלת החסדים. הוא מתייחס גם לאישה הזריזה והמוכשרת, יודעת ההלכה, רבת התושיה והמרץ, הפעילה והמצליחה בכל מעשיה. עכשיו מתברר שהיא גם יודעת לשיר, ועוד איך יודעת לשיר. ואת המנגינה הזאת אין לנו שום כוונה להפסיק.
אני גאה להציג ולייצג לא רק עמדה אחרת, אלא גם מעשה: לאט לאט, וכמעט מבלי שנשים לב, הולכת ומתגבשת בשנתיים האחרונות, דווקא ביוזמה של "אמונה" כתנועת נשים דתיות, מסורת של מופעי זמר וחזנות נשית. זה החל לפני כשנתיים ביום האשה הבינ"ל, עבר לפסטיבל הכלייזמרים בצפת, ומאז שנודעה ההצלחה, מעיין השירה הזה רק נובע עוד ומתגבר. ההפקות המוסיקליות החדשות נולדו מתוך השיג והשיח המתמשך בין החברה וההלכה, מתוך אמונה במעורבותן הגדלה והולכת של נשים דתיות בעולם הזמר, הפיוט והתפילה. צריך לזכור שהשירים, הפזמונים, הזמירות והתפילות - הם כולם ראי התקופה והד לנפשו של האדם, שכתב, הלחין, עיבד או שר אותם והם, למעשה, פס הקול של חיינו.
המופעים האחרונים, למשל, הפגישו לחנים מבית היוצר של משפחת החזנים לבית מלבסקי עם לחניהם של יאיר רוזנבלום ונעמי שמר, של המלחינים החסידיים יוסי גרין וישי לפידות עם אחינועם ניני ואריאל זילבר, וגם פיוטים של יהודי איראן עם דיוואן תימני. כל הטקסטים נקיים ומכובדים וידועים: מן המקורות, מסידור התפילה, מן החפץ חיים ומשל ר' שלום שבזי ור' אברהם אבן-עזרא ואחרים. לענ"ד אין כמו נשים היכולות לבצע בעדינות, ברוך, ומתוך עוצמה פנימית של אם עבריה, למשל את "הבן יקיר לי". ומי שלא רוצה להקשיב - זכותו.
כדאי שנלמד מן ההיסטוריה הקצרה שלנו: בשנות השבעים חוללו צעירי המפד"ל מהפכה חברתית, חינוכית ופוליטית שפעלה את פעולתה לא רק בתוך המפד"ל, אלא השפיעה על המדינה כולה; על סוגיות מרכזיות בתחום ההתיישבותי והדתי, על יחסי דתיים - חילוניים, על הקצונה בצה"ל ועוד. היא זכתה לכינוי "מהפכת הכיפות הסרוגות" ותוצאותיה ניכרים גם היום. בשנים האחרונות אני חשה יותר ויותר- נכון יותר לומר: יודעת - שמתחת לאפנו ממש מתחוללת מהפכה לא פחות משמעותית: "מהפכת דור סורגות הכיפה". מדובר בגל חדש של נשים דתיות ציוניות, בחלקן הגדול חברות "אמונה". אז הן למדו עדיין בתיכונים דתיים ובאולפנות ובילו את זמנן בסריגת כיפות לחבר'ה ב"בני עקיבא". היום הן סבתות צעירות. הן ובנותיהן משכילות, בעלות מקצועות חופשיים או נשות קריירה אקדמית, בעלות עמקות תורנית וגם מודעות פמיניסטית, ואין בכך שום סתירה. חלקן מרצות באוניברסיטה, רבות - משפטניות, כלכלניות, רופאות ונשות עסקים. הן שרתו בצה"ל או בשרות הלאומי. היום, אחרי שהמשפחה גדלה והגוזלים עזבו את הקן, הן עצמן פורשות כנפיים ומרחיבות דעתן בתחומים נוספים ובעבודות התנדבות. הן דעתניות, הן לומדות תורה, הן טוענות רבניות. הן לא מאיימות בשום אופן על המסגרת התורנית-ההלכתית המקובלת.
יש להניח כי כמו שאז היו לא מעט תחומים שעוררו התנגדות גדולה בציבור הדתי והחרדי - למשל: הזכות לבחור ולהיבחר, שיתוף נשים במועצות דתיות, הופעת טוענות רבניות בבתי הדין וכיו"ב - והיום כל אלה הם בגדר הנורמה המקובלת, כך יקרה גם בנושא החיבור התורני באמצעות שירה.
הפסוק הנודע במשלי "אשת חיל מי ימצא"- איננו מתייחס רק לאישה החכמה, בעלת המידות הטובות, יושבת הבית וגומלת החסדים. הוא מתייחס גם לאישה הזריזה והמוכשרת, יודעת ההלכה, רבת התושיה והמרץ, הפעילה והמצליחה בכל מעשיה. עכשיו מתברר שהיא גם יודעת לשיר, ועוד איך יודעת לשיר. ואת המנגינה הזאת אין לנו שום כוונה להפסיק.
ליאורה מינקה, היא יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"
